קיוויתי שהפרויקט הזה יהפוך אותי למחבר שפורסם, הישג נחשק לכל סטודנט לרפואה. במהלך החודשים הבאים, נפגשנו באופן קבוע כדי לפתח תוכנית מחקר. כמתאמן ברפואה, נוכחותם של גברים לבנים מבוגרים בתפקידי סמכות היא כמעט קבועה – כל כך שגרתית, עד שבקלות נתן לו אמון שלי כמנטור, סנגור ונותן חסות. לא ראיתי שום דבר רע.

וסביר להניח שלא ראית שום דבר רע.

עד שהכל השתנה.

בדיוק סיימנו פגישה כדי לגבש את רעיון הפרויקט. יצאנו מהבניין לשמים מכוסים בשמיכת עננים דקה. כשחצינו את הרחוב כדי להגיע למכוניות שלנו, הוא עצר, פנה לעברי ושאל כלאחר יד, "מה אתה עושה אחרי זה?

"אה, אני הולך לקנות חליפה לראיון."

הוא עצר. "על איזה צבע אתה חושב?"

"לא יודע. כנראה אפור?"

הוא צעד לעברי ואמר, "שלח לי תמונה שלך לובשת אותה."

פתאום ראיתי את מערכת היחסים שלנו באור חדש וקשה. החיוך שלו היה ערמומי והוא עמד קרוב מהרגיל. הוא לא נגע בי, אבל היה משקל לא רגוע באותו הרגע. דעתי הוסחה מהדופק, אז העברתי את תשומת לבי לסצנת הרחוב של לוס אנג'לס. הצעקות, הצפירות, הערפיח – המהומה הזו הייתה הרבה יותר רגועה בהשוואה. כל מה שיכולתי לחשוב לעשות זה לצחוק וללכת למכונית שלי.

לחונכות יש פוטנציאל חיובי גדול, אבל היא גם בשלה לשימוש לרעה.

• אדירה לנדרי
• בית הספר לרפואה בהרווארד

במהלך החודש הבא, חזרתי ועיבשתי את השיחה. זה לא היה פלירטוט ידידותי עם שווה ערך. הוא החזיק במטבע ברור: תמיכה, חונכות, גישה. גברים מבוגרים לא מבקשים מנשים צעירות לשלוח להם תמונות בטעות; סדר היום שלו היה ברור. הרגשתי נאיבי רק שחשבתי על איך העבודה שלנו תניע את הקריירה שלי בעוד ברקע הוא כתב עלילה אחרת. הייתי שטוף אכזבה מכך שהפגיעות שלי נוצלה.

ידעתי שאם אדבר, מישהו ינסה להכפיש אותי ולתמוך בו. אז לא סיפרתי לאף אחד, אפילו לחברים או משפחה, שלא לדבר על דיווחתי עליו. לא רק על הגוף שלי הייתי צריך להגן; הייתי צריך גם להגן על הקריירה והמוניטין שלי.

אבל אני אומר לכם עכשיו: חבר סגל ניצל מערכת יחסים שהיה צריך לכבד.

איבדתי את מה שיכול היה להיות הזדמנות מצוינת. הפסקתי להושיט יד כדי לקבוע פגישות, ולמעשה סיימתי את הפרויקט לפני שהוא באמת התחיל. החלקתי את האירוע מתחת לשטיח והחלטתי שאעבור למוסד חדש לאחר סיום הלימודים.

יותר מעשור חלף מאז. עשיתי את הריקוד האקדמי: הפכתי לתושב ראשי, סיימתי מלגה ותואר שני והשגתי עבודה בפקולטה במוסד נפלא. ונוכחתי לראות שההתנהגות של הפרופסור חסרת משמעות יחסית למערכת שהגנה עליה – מערכת שעדיין קיימת היום וגורמת להתבטא בתרחישים כמו שלי או גרוע מכך להרגיש מסוכן.

לחונכות יש פוטנציאל חיובי גדול, אבל היא גם בשלה לשימוש לרעה. לפעמים ההתעללות בוטה; לפעמים הפגיעה היא עדינה יותר. בכל המקרים, חונכים צריכים להרגיש מוגנים על ידי המוסדות שלהם כדי לדבר. אני יכול רק לדמיין שמה שקרה לי קרה גם לרבים אחרים. אבל נדע – ונוכל לנקוט צעדים לקראת פתרונות – רק אם אנשים ירגישו בטוחים לדבר על זה.