מפגשים בין-תרבותיים בקרב ילדי גן דו-לשוני ערבי-עברי
למוסדות חינוכיים, ממעונות וגני ילדים ועד בתי ספר ואוניברסיטאות, תפקיד חשוב בתהליך החברות (הסוציאליזציה) של הלומדים בהם. בשל העובדה שנמצאים בהם נציגים של קבוצות חברתיות שונות, מאפשרים מוסדות אלה, בנוסף לרכישת ידע, גם פיתוח יכולות ומיומנויות חברתיות בקרב הלומדים, וכן הפנמה של ערכים ונורמות המשקפים את תרבות החברה כולה ואת התרבויות הספציפיות בתוכה.[1]
הספרות המקצועית בתחום רואה את המצב כמורכב ובעייתי כאשר מדובר במוסדות חינוכיים בתוך חברות פלורליסטיות דמוקרטיות. לדברי החוקרים, חברה פלורליסטית מאופיינת בשסעים תרבותיים רבים, אשר בעקבותיהם נוטות הקבוצות השונות להסתגר בתוך עצמן ולפתח זהות מובחנת מבחינה תרבותית ומבחינת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהן.[2]
ישראל היא אחת הדוגמאות לחברה פלורליסטית דמוקרטית. בהיותה מרובת תרבויות ושסעים, בולט בה במיוחד השסע היהודי-ערבי.[3] חלוקתה המקובלת של מערכת החינוך הישראלית למגזרים – ממלכתי-יהודי, ממלכתי-ערבי, ממלכתי-דתי וחרדי – משקפת את הסגרגציה התרבותית של הקבוצות בחברה ואת הקונפליקטים הסמויים והגלויים ביניהן.[4] במצב כזה, הפכו מוסדות החינוך לאחד מהאמצעים היעילים לשמירה על הזהות התרבותית והקבוצתית.
לעומת זאת, בחברות פלורליסטיות מערביות ובכללן ישראל, קמות לאחרונה מסגרות חינוך חדשות המעוניינות בחינוך לרב-תרבותיות ובשיתוף פעולה בצל הקונפליקט, זאת על מנת להרחיב את רפרטואר היכולות והמיומנויות החברתיות של הלומדים בהן.[5] בין מסגרות אלו יש המקדמות פלורליזם תרבותי וסובלנות חברתית באמצעות טיפוח דו- לשוניות (Bilingualism) ואינטראקציות בקרב ילדים שנולדו לתוך הסביבה הדו/הרב- תרבותית או היגרו אליה ממדינה או מסביבה אחרת.[6]
ספרות המחקר מראה כי מצד אחד, רכישת שפה שנייה או שמירתה מתבצעת על-ידי הילדים הדו-לשוניים באופן מהיר וטבעי במיוחד בגיל הגן, תוך אינטראקציות במצבי משחק. זאת משום שבקרב ילדים, הדחף ליצירת קשרים בין-אישיים והצורך בשיתוף רגשי הוא גורם מדרבן ברכישת שפה נוספת.[7] מצד שני, מודגש הרקע החברתי והתרבותי של התופעה. כך, בישראל, המהווה "מעבדה" לשונית, תרבותית וחברתית מאז הקמתה, החלטתם של הורים לבחור עבור ילדיהם מסגרת דו-לשונית, נובעת ממניעי רקע מגוונים: חברתיים, תרבותיים, אישיים ואידיאולוגיים. אם העולים ממדינות חבר העמים בוחרים בגנים דו-לשוניים לילדיהם עקב הרצון לשמר את השפה הרוסית, את התרבות ואת הערכים שעליהם גדלו, וכן בשל הרצון להתערות חברתית עם ילידי הארץ,[8] הרי שהגנים הדו-לשוניים ליהודים וערבים מתפתחים בהקשר חברתי-פוליטי ייחודי אחר, בו שתי השפות הרשמיות של המדינה משתייכות לשתי קהילות המתגוררות בנפרד.[9]
"יד ביד״, המרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל, הוקם בשנת 1997 במטרה לקדם ולפתח שיתוף פעולה ערבי-יהודי שוויוני בתחום החינוך, בעיקר על-ידי פיתוח מסגרות משותפות, מגני ילדים ועד בתי ספר לחינוך דו-לשוני, דו-לאומי ורב-תרבותי.[10] 900 ילדים יהודים וערבים לומדים במסגרות אלו בגליל, בכפר קרע, בירושלים ובבאר שבע.
המודל החינוכי של המרכז מושתת על שלושה עקרונות בסיסיים: (1) דו-לשוניות: עיקרון המתייחס לשפה כאל כלי תקשורת ומרכיב חשוב בזהות, כאשר שתי השפות, עברית וערבית, משמשות כשפות התקשורת וההוראה במידה שווה; (2) העיקרון הדו-לאומי: הרואה בהיכרות של התרבות השנייה דרך המאפשרת מקום שווה לנרטיבים של שני העמים; ו-(3) רב-תרבותיות: עיקרון הכולל שלושה היבטים – אידיאולוגי, דמוגרפי ומבני.
לפי הצהרת העמותה, "הרעיון הבסיסי מאחורי היוזמה הוא ליצור סביבה חינוכית דו-לשונית שוויונית במטרה להבטיח כבוד ושוויון לשתי הקבוצות התרבותיות ללא יחס מועדף לאחת מהן״.וו במסגרות אלה, דו-לשוניות הינה אמצעי להיכרות עם התרבות האחרת תוך כדי שימור התרבות המקורית.[11] את רוב פעולות התקשורת והקניית השפה מנהלות בגנים שתי גננות, ערבייה ויהודייה, אשר מדגישות את הסימטריה בין שתי השפות בכל פן של ההוראה.[12]
המחקר הנוכחי בחן אינטראקציות חברתיות בקרב ילדים דוברי עברית כשפת אם וילדים דוברי ערבית כשפת אם, המתחנכים בגן טרום-חובה בבית הספר ״גשר על הוואדי״ הממוקם בוואדי ערה. בית הספר הוקם ב-2004 ונתמך על-ידי עמותת ״יד ביד״. לומדים בו כ- 240 תלמידים מגן טרום-חובה ועד כיתה ו', הבאים מעין עירון, כפר קרע, קציר, באקה אל עירביה, גבעת עדה, ערה, ערערה, בנימינה, אום אל-פחם ופרדס חנה-כרכור. כפי שמופיע באתר העמותה,[13] ״זהו בית הספר הראשון שמתחנכים בו תלמידים יהודים וערבים יחד בלב יישוב ערבי״, וקיימת בו הקפדה על ״הטמעת ערכים של כבוד, סובלנות, התחשבות בזולת תוך רגישות לצרכיו, קבלת השונה וזכותו להיות כזה״. לאור כל האמור, מטרת המחקר הינה לתאר את האינטראקציות בין הילדים בגן הדו-לשוני על-מנת להבין את תרומתה של הדו- לשוניות לתהליך התרבות (האקולטורציה) שלהם.
[1] לביא, 2000; חיורי-ותד, 2008.
[2] קימרלינג, 2004; יוגב, 2001.
[3] אלחאג', 2000.
יוגב, 2001.
[5] חיורי-ותד, 2008.
[6] אולשטיין ונסים-אמתי, 2008.
[7] 2004 ,Blum-Kulka & Snow; רום ובקר, 2009.
[8] רום ובקר, 2009.
Schwartz, Moin & Klayle, 2013 9
[10] חילף, 2010.
[11] 2014 ,Schwartz & Asli; אמארה, 2014.
״יד ביד״, אתר העמותה, 2014.
ליצירת קשר מיידי