כל תלמיד, מכל דיסציפלינה, בכל מוסד, יכתוב בשלב מסוים חיבור. מי שמתמחה באנגלית יכתוב ככל הנראה יותר ממאה מהם במהלך התואר הראשון, לבדו.

הנה מה שנעבור עליו במדריך זה לכתיבת חיבורים אקדמיים:

מהו חיבור?

מאז המאה ה-16, אנו שואלים את המילה חיבור מצרפתית, שם הכוונה היא 'לבדוק, לנסות או לשקול', וזו תובנה שימושית מאוד. כתבתי אלפי מסות בחיי, והערכתי עשרות אלפים נוספים כמחנך – ובעוד שרק קומץ מהם נראים כמו כל אחד אחר, כולם מאוחדים על ידי הרעיון הזה של ניסוי רעיונות. מסות הן משימות של חקירה.

הסופרת והמסאית האמריקאית, פלנרי או'קונור, העירה פעם: "אני כותבת כדי לגלות את מה שאני יודעת".

התפיסה שלהם כתהליך כזה, יותר ממוצר, היא הדרך הקלה ביותר לטשטש מאמרים.

עם זאת, באמצעות מסורת (יותר מאשר הגדרה), החיבור בא לייצג משהו די ספציפי ומדיד. במאמר אקדמי, המוצר שלנו הוא הצגת טיעונים נרחבים, הגיוניים ונחקרים היטב על הנושא הנתון שלנו. התהליך, עם זאת, נשאר זהה, חמש מאות שנה מאוחר יותר: בחינת רעיונות על הדף.

אתה יכול להציג קטע חזק, סמכותי לכאורה כטיוטה הסופית שלך, אבל אתה תגיע לשם על ידי חקירת הידע שלך וניסוי הטיעונים שלך.

כיצד בנוי חיבור?

כל המאמרים ייראו אחרת (בהתאם למטרה ולנושא שלך), אך רוב המאמרים מכילים את חמשת החלקים העיקריים הבאים:

1. An introduction: an overview of the essay’s purpose and key contents.
2. A (fully referenced) review of the key topic of the essay: its history and debates.
3. A discussion of the development of the topic and its debates to a resolution.
4. A conclusion, if necessary.
5. A reference list.

How to write an academic essay

The first stage of any academic endeavour is understanding. Most essays prescribed to you will come with a title, often in the form of a question. Your first and most important task is to understand what it is asking of you.

Do not fall at the first hurdle; spend some time dissecting the question and extracting its essence. Find the question within the question,

A useful approach to take to your title is what I call the STOP method.

 
Essay briefs usually specify these four things, directly or indirectly, and if you STOP to identify them, it will help you to focus your research.

The system is as follows:
SOURCES.
Where should the knowledge come from? Is a primary source given? Is a reading list provided?

TOPIC.
What is the focus of the essay? Is it general or specific? Is it already well-known or brand new?

ORIENTATION.
What angle should be taken? Should it be one-sided? Should one remain detached?

PURPOSE.
Is this an argument? Should it persuade? Is it evaluative or just declarative?

Here is an example of the STOP approach in action, for an example academic essay in Linguistics:

Question:
Using your knowledge of psycholinguistics, account for the non-standard English evident in the transcript: Annabelle (2½ years) playing with her toys.

The STOP approach:
Sources: own knowledge of psycholinguistics (secondary), provided transcript (primary)
Topic: non-standard English in children’s language acquisition
Orientation: focus on non-standard utterances only
Purpose: analyse, theorise, explain

And there you have it: the question within the question. Now you have direction.

BUT, if any of the features of STOP are omitted from the question, then try the following:

Try to see whether any of it is implied but not stated directly. For example, a question is likely to have links to a certain module.

Peruse any attached material. You may find a reading list or a mark scheme.

ASK someone. Starting is very difficult without knowing exactly what is asked of you, so do not hesitate to seek clarification from the person or organisation who set the question.

Before you start writing

Now you are clear about what the question is asking of you, you may be ready to write your academic essay. If the essay requires nothing more than your own existing knowledge (usually the case in exams), then you’re good to go – or at least to plan!

However, in the vast majority of cases, you will be expected to research your topic heavily before beginning the composition process. In fact, most university-level essays will not even be marked if they are not brimming with evident research.

When I first look at an undergraduate essay, indeed, the first thing I read is the references list at the end. It might sound dismissive, but I can predict the quality of an essay with about 99% accuracy by doing this.

If you are lucky, you will be provided with primary sources (texts) and direction for secondary sources (reading lists). If you are less lucky, then you’ll need to get stuck into some background research of your own.

 

Can I use the Internet to research my academic essay?

I hate to say it, because it is an amazing resource, but if you quote from Wikipedia, or reference it in your bibliography, you’ll be laughed out of the building.

Mostly because academics are snobs, but also for some more legitimate reasons, secondary sources exist in a hierarchy of prestige. In other words, some sources are considered more worthy and ‘serious’ than others.

The hierarchy looks like this:

Most prestigious:
Peer-reviewed, published journal articles.

Generally acceptable:
Books and chapters from books (especially those with multiple authors and at least one editor).

Occasionally permissible:
Academic video content, personal communications, newspapers, and lecture notes.

Usually unacceptable:
Blog posts, public-access websites (like Wikipedia), and unpublished material like conversation.

Did you spot the pattern? There are two things that make a source more prestigious: the academic status of the writer, and the number of academics involved in the writing.

Peer-reviewed, published journal articles come from very academic sources and are severely and repeatedly scrutinised by multiple academics before they can get published. Blog posts, at the other end of the spectrum, can be written and spread by anyone, and face no greater scrutiny than the fire in a comments section!

However (and it’s a big ‘however’), whilst the hierarchy undeniably applies to your references, there is nothing to say that you cannot read those lower down on the hierarchy. Indeed, online encyclopedia entries are incredibly useful for orienting you and providing background for your chosen area.

It is from these pages that you can identify the ‘big names’ in the area – a job that prestigious journal searches won’t do for you.

For example, if you are a student of Literature and you type ‘Literary Theory’ into Wikipedia, the resultant page points you towards names like Leavis, Derrida, Foucault and Fish – some of the most significant names in the area. On the other hand, if you started your search on Google Scholar, you’d be pointed towards Carroll, Ronen, Barry and Scholes – all relatively new and less influential contributors to the field.

So don’t knock Wikipedia. Just acknowledge what it is, and don’t cite it directly! It is a general overview that can serve as a springboard to other reading. (TOP TIP: use the reference list at the bottom of the Wikipedia page to find more prestigious sources.)

 

How do I read my research?

This is a common concern. Most beginner essayists are stunned when faced with the apparently impossible: a thirty-item reading list and a two-week deadline for three thousand words. Obviously, writing three thousand words in two weeks doesn’t seem beyond the realms of possibility – it’s the insane task of reading thirty books and papers in that time as well that stumps people.

Fortunately, there is an unwritten rule about reading lists that I’m going to make a written rule:

You don't have to read it all.

That may sound like blasphemy, but it is a truth universally acknowledged by academics.

Read the primary material in its entirety, of course – twice, even. But the secondary material, think about being more picky.

The way I see it, there are three different types of secondary source with different approaches to take to reading them:

"Fortunately, there is an unwritten rule about reading lists that I’m going to make a written rule:

You don't have to read it all."

  • Overview texts- Read the whole entry (they’re never extensive, by definition), making note of recurring or salient names and ideas.
  • Journal articles- Read the abstract first, to see if it’s worth your time; then, read the conclusion, for the gist of it; then, if it seems like gold, then read some more from the middle, to get some quotable material.
  • Books- Like with journals, read the contents first, to find a chapter heading that sounds relevant to you; read the first page of that chapter, to confirm that it’s relevant; then read the last paragraph for an executive summary; finally, if it seems worth it, then sift through the chapter for soundbites.
This way, you can get ten times more reference material than if you’d been comprehensive. It may sound dismissive, but when the deadline is tight, then efficiency is everything.

I learnt this during my undergraduate degree at the University of Oxford when I was tasked with writing about seven thousand words a week in academic essays.

Don’t sacrifice sleep for the sake of a more thorough read.

What to do with your research

This question, that logically follows from the question of how to read, is simple to answer… as simple as ABC:

For each text you read, you want to be able to lift out an abstract (a bullet-point summary of the gist, including controversies), several bites (direct quotations lifted from the text, with page numbers), and a citation (the full reference for the text you’re reading).

If you don’t keep a record of all three of those as you go, then your reading was for nothing. Do not make the rookie mistake of ‘doing references at the end’. It always takes longer than it should, probably pushing you past the deadline – and you will almost certainly lose one of your best references forever. It happens every time. (I will return to referencing later.)

At this point, it is worth remembering: you have a question to answer. It is easy to get dragged away on tangents and down rabbit holes – especially when the topic is complex and fascinating – but you have a job to do. Every record you make of the texts you are reading needs to feed into an answer to your question.

If I’m compiling my notes on the computer, I embolden the bits that are most relevant to my argument; if I’m note-taking by hand, I use a highlighter. I also draw lines between evidently linked ideas.

The final stage of planning: building your argument

The preliminary stages of writing an academic essay are extensive, I know. You’re nearly ready to write, though. There’s just one final stage of planning necessary: building an argument.

From your primary and secondary material, you should now be forming an argument. Usually, the argument emerges naturally as a result of the good quality practices explained above. Occasionally, though, you need to disentangle your box of snakes and extract a coherent argument.

A useful approach to discursive essays is what I call the Narrative Approach. This approach ends up looking like a diary of all your preliminary work. As I said at the start, an essay is a trial of ideas, and it is here that you trial them. The Narrative Approach lays out the essay’s main body as follows:

  • The origin of the issue and any controversy inherent to it.
  • The prominent ideas and people involved in the controversy.
  • The debates and development of the issue over time and the nuances involved.
  • The current state of the issue in present context.
  • The position that you take on the issue.
The Narrative Approach not only allows you to find a logical order for all of your content (your academic essay structure), but also ensures that you take a critical perspective at all times – a higher order thinking skill that is fundamental to success in essays according to all major academic institutions.

If you can organise your ideas into this logical structure, you should be able to answer the question posed to you.

עכשיו, כדי להבטיח שהטיעון שלך הוא הגיוני, דבר שימושי ביותר לעשות הוא להסביר אותו בקול רם למישהו אחר. תהליך זה הוא תמיד מאיר עיניים, ומאפשר לכל חור בוויכוח להפוך למובן מאליו; מעורבות פתוחה באתגרים לתוכן; ואתם מתרגלים חשיפת הרעיונות שלכם לבדיקה.

כל זה מתרחש במרחב בטוח ומאפשר לבצע תיקונים לפני שהמאמר יראה אי פעם על ידי מישהו אחר.

יש גם משהו עוצמתי להפליא בדיון מילולי שעוזר לגבש רעיונות ולגרום להם להידבק.

 

משכלל את ההקדמה שלך

סוף סוף הגיע הזמן להתחיל לכתוב את החיבור האקדמי שלכם. אבל, באופן מרגיז למדי, הדבר הראשון שמופיע על דף הוא החלק הקשה ביותר להשיג נכון: ההקדמה.

דעה לא פופולרית: אם המאמר שלך הוא באורך של פחות מאלף מילים, אז אתה לא צריך הקדמה; אתה צריך לענות על השאלה!

הקביעה כי אתה הולך לענות על השאלה לעיל, תוך שימוש במילים מהשאלה לעיל, תוך הקפדה על כך שאתה הולך לעשות נקודות רבות המתייחסות לשאלה לעיל, ולאחר מכן להסיק משהו על השאלה לעיל, הוא תרגיל בחוסר תוחלת.

כל מה שאתה אומר זה שאתה הולך לכתוב חיבור.

זה שווה ערך לתחילת שיחת טלפון עם, "אני מתקשר אליך בטלפון כי אני רוצה לדבר איתך ולשנינו יש טלפונים".

כנ"ל לגבי מסקנות במאמרים קצרים.

מבואות ומסקנות למאמרים ארוכים יותר, לעומת זאת, חשובים ביסודם. במקום הצהרות מטרה כלליות, פסקאות אלה צריכות במקום זאת לתפקד כצורות מרוכזות של הארגומנט הכולל שלך.

בנוסף לגוף הראשי, סעיפים אלה מבטיחים שהטיעון יהיה ברור. אם הם לא נשמעים טוב, הבעיה היא לא עם פורמט ההקדמה – אלא עם הטיעון עצמו. אם זה נשמע כאן דקיק, זה לא יישמע הרבה יותר טוב בגוף הראשי. זה הופך אותו למבחן ליטמוס שימושי.

עם זאת, תמיד כדאי לערוך מחדש את ההקדמה האחרונה, ברגע שכל השאר ברור בראש שלך.

הגוף העיקרי של החיבור האקדמי שלך

הבשר ותפוחי האדמה של החיבור האקדמי שלך מגיעים בהמשך. יש לך כבר את כל התוכן שלך ויש לך את כל זה מסודר כטיעון. רובם יקראו לזה החלק הבא הכתיבה, אבל זה יהיה מדויק באותה מידה לקרוא לזה העיצוב. אתה לא מוסיף שום דבר חדש, רק גורם לכל זה להישמע טוב. זו הסיבה שאנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בשלבים המקדימים!

עכשיו, בואו נתייחס למבנה הפסקה.

פסקה טובה במאמר אקדמי צריכה, כמובן, לכלול נקודה קוהרנטית אשר מוכחת ומוערכת היטב.

בנוסף, עם זאת, כדאי לכלול:

  • משפט נושא- משפט שקובע את הנקודה, בתחילת הפסקה.
  • שפת שילוט- יריבים כמו "באופן דומה" ו"להפך" כדי לכוון את הקורא למטרה ולכיוון שלך.
  • דיקסיס- התייחסות חוזרת ונשנית לרעיון המרכזי ממשפט הנושא, לעתים קרובות פשוטה יותר: "נושא זה" מחליף את "הנושא הקודם של תרבות השדרוג התמידית במוצרי אפל".
  • התקדמות- הפסקה צריכה לעבור דרך ויכוח והמשפט האחרון שלה אמור לסלול את הדרך לפסקה הבאה.
אבל יש בכתיבה אקדמית יותר מאשר בתוכן ובמבנה. סגנון הוא החלק החסר במשוואה זו.

אנגלית למטרות אקדמיות (EAP) היא דיסציפלינה הקיימת למטרה היחידה של השגת סגנון זה.

עבור תלמידים רבים, זה כמו ללמוד שפה זרה; עבור אחרים, זה כמו לחשוף תיבת אוצר ששכבה לרגליהם כל חייהם. כך או כך, זה לא כמו השפה בה אנו משתמשים מדי יום.

שימוש באנגלית אקדמית בחיבור שלך

"אנגלית אקדמית היא משהו שאתה משכלל לאורך כל הקריירה האקדמית, ככל שאתה קורא יותר מאמרים אקדמיים, מקבל יותר משוב ומקבל יותר תרגול".

אנגלית אקדמית היא תחום עצום, בלתי ניתן לערעור, שלא ניתן לתת לו כאן את הדעת הראויה. עם זאת, חמשת התחומים הבאים הם נקודת התחלה שימושית מכיוון שהם כולם דברים שאתה יכול לעשות מיד:

1.אוצר מילים טכני. אתה כותב כמומחה בתחומך, עבור מומחים אחרים בתחום זה. השתמש בז'רגון הספציפי של שדה זה. סטודנטים לתזונה צריכים להתייחס ל"אבות המזון העיקריים" ולא ל"קבוצות מזון", למשל.

2. נומינליזציה של טפסים. מכל סיבה שהיא, איננו משתמשים בפעלים רבים בפרוזה אקדמית. אז אנחנו מתייחסים ל"ויכוח" במקום ל"התלבטות"; אנו מדברים על "ניתוח" ולא על "ניתוח"; ובמקום "לאתגר" דברים, אנו מציבים "אתגרים".

3. פורמליות וניתוק. אנגלית פורמלית מאופיינת על ידי הטון המקצועי, כלומר דיבורים כמו 'לא', 'דברים' ו'מחורבן' מוחלפים ב"הוא לא", "תכונות" ו"לא יעיל", בהתאמה. הדקדוק הוא גם מורכב יותר, עם משפטים ארוכים יותר ומשפטים מוטבעים נפוצים.

4. גידורים והיותם מהוססים. אתה עדיין לא אקדמאי בעל שם עולמי. סליחה. עד שיגיע היום הזה, השפה שלכם צריכה לכלול 'גידורים' רגילים – מה שמראה שאתם לא חושבים שהנקודות שלכם הן אמת בלתי ניתנת להכחשה ובלתי ניתנת לשינוי. השתמש בביטויים כמו "נראה מרמז" ו"עשוי להיתפס" במקום ההצהרה 'הוא'.

5. בהירות ודיוק. כתיבה אקדמית צריכה להימנע מלהתעלם מהביטוי הסטנדרטי באנגלית. הגהה תהיה קריטית, בכל המקרים. באותה מידה, ניסיונות להישמע חכמים מדי בסופו של דבר נשמעים מפותלים ומבלבלים; "שימוש באנגלית ברורה" ברור יותר מ"השמטת ביטויים גרנדיוזיים לטובת ההבנה". ימין?

אנגלית אקדמית היא משהו שאתה משכלל לאורך קריירה אקדמית, ככל שאתה קורא יותר מאמרים אקדמיים, מקבל יותר משוב ומקבל יותר תרגול.

אל תצפו להכות את המסמר על הראש בניסיון הראשון שלכם; פשוט עשו כמיטב יכולתכם לחקות את השיח האקדמי שאתם קוראים בתחום הנושא שלכם. יום אחד, זה יהיה טבע שני עבורך!

כיצד להתייחס בצורה נכונה במאמר שלך

המפנה. המילה עדיין צורמת לי, גם אחרי כל השנים האלה. אני לא ממש פורצת בזיעה קרה, אבל בהחלט יש שם קצת טראומה מודחקת.

זה נשמע מרתיע, אבל אפשר להפוך אותו לפשוט. במילים אלגנטיות ביותר, התייחסות מתייחסת לסינתזה של קולות אחרים בעבודתך. כל התיאורטיקנים שאת רעיונותיהם עסקתם בהם; כל קול ביקורתי שציטטת; כל ספר שעשיתם בפרפרזה: אלה מהווים את ההתייחסויות שלכם.

אבל בצורתם הנוכחית, הם אינם הפניות. בצורתם הנוכחית, הם רק רעיונות שגנבתם והעליתם כרעיונות משלכם. תהליך ההתייחסות הוא תהליך של הכרה.

בעולם האמיתי, שבו, אם אתה גונב משהו, אתה ממותג כפושע. בעולם האקדמיה, אתה יכול לגנוב רעיונות ומעודדים אותך לעשות זאת – כל עוד אתה מכיר מאיפה זה בא.

זה כמו לגנוב את המכונית של שרה ואז לטעון לחפות בבית המשפט כי אמרת לכולם שהיא שייכת לשרה. זה יעבור בבית המשפט של האקדמיה. אם לא הייתם מכירים בבעלותה של שרה, הייתם מוצאים אשמים… של גניבה ספרותית.

גניבה ספרותית (אי הכרה במקור הרעיונות במסגרת אקדמית) היא אישום חמור, כזה שעונשו המרבי כולל פסילה גורפת מכל ועדות הבחינה והמוסדות האקדמיים, לכל החיים.

אז בואו נמנע מזה.

כדי להבטיח שלא תיפול קורבן לפלגיאט מקרי, השתמש בשיטה שלי כדי לצייד את עצמך:

בפירוקם, אנו מציידים את עצמנו באופן הבא:

הערת סיום.
EndNote היא פיסת תוכנה שעוקבת אחר ההפניות של החיבור האקדמי שלך והיא מדהימה, אבל כשאני אומר הערת סיום באופן כללי יותר, אני מתכוון לרשימת ההפניות בסוף המאמר שלך. כתיבתם במלואם, על פי המוסכמות האקדמיות של המוסד והסגל שלך, היא חיונית, ויש לעשות זאת בתהליך רישום ההערות שלך.

הפניה ברשימת הפניות סופית, המעוצבת לתקן APA הנפוץ, עשויה להיראות כך: Voss, J. F., &Wiley, J. (1997). פיתוח הבנה תוך כדי כתיבת חיבורים בהיסטוריה. כתב העת הבינלאומי למחקר חינוכי, 27(3), 255-265.

הוא כולל, כמקובל ברוב הפורמטים המתייחסים, את שמות המחברים, את תאריך הפרסום, את כותרת המאמר, את שם כתב העת שממנו הוא מגיע, את הגיליון והמספר של אותו כתב עת ואת טווח העמודים. סגנונות הפניה אחרים שונים במקצת, לכן בדקו באיזה מהם אתם צפויים להשתמש לפני שתתחילו.

הצעת מחיר.
אם ברצונך להשתמש בשפה ספציפית ממקור מסוים, עליך לשים אותה ב"מרכאות " ולספק ציטוט בתוך הטקסט (ראה להלן: בתוך הטקסט), כולל מספר העמוד או הפסקה. ציטוטים אלה צריכים להיות מוטמעים בפסקאות שלך.

לדוגמה, המבקרים ג'יימס ווס וג'ניפר ויילי טוענים כי ההתייחסות היא "היבט בסיסי של הצלחת החיבור" (Voss &Wiley, 1997, p. 264).

חריג: אם המרכאות שלך עולות על ארבע שורות, היא מקבלת פסקה מבודדת משלה ובדרך כלל אינה זקוקה למירכאות.

שפה ללא שינוי.
שפה ללא שינוי היא קריטית. אם אתה מצטט ישירות מהמקור, הוא כמובן חייב להישאר ללא שינוי, או שזה כבר לא ציטוט (כאשר היוצא מן הכלל הוא משהו בתוך [סוגריים מרובעים] בתוך ציטוט).

אל תיפלו למלכודת של סתם שינוי כמה מילים מהמקור כך שהוא יהפוך ל'יצירה שלכם' – זה יזוהה על ידי תוכנות מתוחכמות לזיהוי גניבה ספרותית (כמו Turnitin) וייתפס כניסיונות מכוונים לבצע גניבה ספרותית של אחרים. אם אתה לא מצטט ישירות, אז אתה צריך לעשות פרפראזה (ראה להלן), ולא רק להצניע מעט.

בתוך הטקסט.
הציטוט שלך בתוך הטקסט הוא האופן שבו אתה מאותת לקורא שלך שהדבר הספציפי שאתה כותב בשלב זה מגיע ממקור חיצוני. הפניה להרווארד תדרוש הפניה בסוגריים בתוך הטקסט לאחר הקטע המצוטט או הפרפרזה, כגון "(Voss &Wiley, 1997)" ומספר עמוד רלוונטי; ואילו סגנון ההפניה של שיקגו ידרוש הערת שוליים: מספר עילי מעל הקטע המצוטט או הפרפרזה שלך, התואם הפניה בתחתית הדף.

בדוק תמיד את הנחיות ההתייחסות של היצירה הנתונה שלך, כאמור לעיל. לכל המוסדות האקדמיים והפקולטות יש קווים מנחים ייעודיים להתייחסות שכמעט תמיד מסופקים באופן מקוון. עד כמה שזה יכול להיות מטורף, חלק מהבוחנים אובססיביים ל'הפניה נכונה' וינכו סימנים על נהלי הפניה לא הולמים – אז שחקו לפי הכללים בצורה הכי קרובה שאפשר.

זה אולי לא עניין של גניבה ספרותית, אבל זה עדיין כאב!

פרפרזה.
אם אתה רוצה להתייחס לכל הטיעון של טקסט, או לקטע ארוך מדי לציטוט, או סתם לחשוב שאתה יכול להביע את הטיעון בצורה קוהרנטית ותמציתית יותר מהמקור, אז פרפרזה היא שימושית. לאחר שהכנסתם את הרעיון למילים שלכם, ודאו שאתם מסיימים אותו עם רמז למחבר (בהתחלה) והפניה בתוך הטקסט (בסוף, לפעמים כולל מספר עמוד) למה שהתייחסתם אליו.

לדוגמה: המבקרים ג'יימס ווס וג'ניפר ויילי מתעקשים על נהלי התייחסות נכונים (Voss &Wiley, 1997, p. 264).

אם אתה יכול לעשות את כל האמור לעיל, אז הגנת על עצמך מפני גניבה ספרותית מקרית.

ובכל זאת, אף אחד לא אוהב להיתפס, כדאי להריץ את כל המאמר שלך דרך בודק פלגיאט מקוון – למען השקט הנפשי שלך.

כשזה מגיע לפלגיאט, הפילוסופיה שלי זהה לזו של המורה הישן שלי למתמטיקה: "הראה את העבודה שלך". מבריק ככל שיהיה, כאיש אקדמיה צעיר שופע רעיונות, אל תיסתר מלהתייחס אליו. תשע פעמים מתוך עשר, עד כמה מאמר מלומד ומנומק היטב מנבא עד כמה הוא טוב.

אה, וכהערה אחרונה על גניבה ספרותית, אנא שימו לב שאפשר לבצע פלגיאט עצמי… אז אל תמחזרו תוכן ממאמרים ישנים שהוגשו לדירוג!

 

זה הכל?

לכן, סקרנו כיצד לעצור ולצייד את עצמנו לתכנון והתייחסות, בהתאמה; למדנו את ה-ABCs של רישום הערות ואת הגישה הנרטיבית למבנה החיבור האקדמי; ועוד הרבה יותר. האם זה כל מה שיש לדעת על כתיבת חיבור אקדמי מצוין?

לא ממש, אבל זה מקום טוב להתחיל בו.

כתיבת חיבורים אקדמיים היא אמנות, טהורה ופשוטה. בדיוק כמו כל אמנות אחרת, היא מעודנת באמצעות חריצות ותרגול עד שהיא מצוינת.

אבל, אפילו מסאי מצוין יכול שלא להרשים מנחה, וזה בגלל שאין דבר כזה חיבור מושלם. שיפוץ מחדש יהיה כמעט תמיד הכרחי, מכיוון שאנו כפופים הן לגחמות ולטעמם של המנחים שלנו, והן לקריטריוני ההצלחה הספציפיים של המוסדות והפקולטות שלנו.

לשם כך, העצה האחרונה שלי אליכם, כותבי המאמרים, היא לשחק את המשחק.

בבית הספר יש לך מורים. באוניברסיטה זה מורים. ברמה של תואר שני, מפקחים. גם כשאתה פרופסור שמפרסם מחקר משלך, יש לך סוקרי עמיתים. בכל שלב בדרך, אתה משחק לפי הטעם והדרישות של אנשים וקריטריונים שונים, אז לשחק את המשחק שלהם. סמן את התיבות שלהם. להבין איך לווסת.

האזינו למשוב. שנה את הסגנון שלך. קח את העצה, גם אם זה נראה לא נכון. אל תתייאש, כי כל המשחק הזה מהווה צמיחה. ככל שאתה עושה את זה יותר, פונה לאנשים שונים ולקריטריונים שונים, כך אתה הופך להיות מסאי טוב יותר.

כי בסופו של יום, מסאי טוב הוא מסאי רב-תכליתי.